הכרעת דין בתיק ת"פ 3568-05-11

הרקע

1.       ביום 14.4.10 בשעות הבוקר, נקרא הנאשם להגיע לבית הספר ביפו שבו לומד בנו הקטין (יליד 1997) על מנת לקחת אותו מבית הספר, בשל התנהגות בלתי הולמת של הבן. הנאשם, אשר היה בדרכו לעבודתו, נאלץ לשנות את תכניותיו ולסור לבית הספר. הוא הגיע לבית הספר ופגש במחנכת של הקטין אשר עדכנה אותו בדבר ההתפרצות האחרונה של בנו. אין מחלוקת כי לקטין היו התפרצויות תכופות והנאשם נקרא חדשות לבקרים לבית הספר, על מנת לטפל בענין זה. יצוין, כי בית הספר הינו בית ספר לתלמידים עם הפרעות התנהגות ובעיות תקשורת קשות. באותו יום נאמר לנאשם שהקטין קילל את המורה, איים עליה ואף איים על המנהלת, תוך שלקח כיסא ואיים לזרוק אותו עליה. נאמר לנאשם כי הקטין נמצא בחצר בית הספר, הוא יצא לחצר והקטין החל לברוח. הנאשם רדף אחריו. אין מחלוקת כי במהלך המרדף הקטין נפל ארצה. עד כאן - העובדות אינן במחלוקת.

על פי כתב האישום, הנאשם הוא שתפס את הקטין, הפיל אותו ארצה ולאחר מכן תקף אותו בחוזקה באגרופים ובבעיטות. לטענת הנאשם - הקטין נפל אגב נסיון הבריחה, הנאשם ניסה להרים אותו מהקרקע, הקטין המשיך להשתולל והאב ניסה להשתלט עליו, אך בשום מקרה לא היכה אותו, לא באגרופים ולא בבעיטות.

אין מחלוקת גם לגבי כך שקצין הבטחון של בית הספר, צמח גמליאל, התערב בארוע והפריד בין הנאשם לבין הקטין.

2.       הנאשם הואשם בתקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 379 בנסיבות המפורטות בסעיף 382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 [ החוק].

3.       המחלוקת, כאמור, הינה אך ורק בשאלה אם הקטין נפל אגב בריחה והאב ניסה להרים אותו בעוד הקטין משתולל, או שמא האב תקף את הקטין, בין שהפיל אותו ובין לאחר שנפל, באגרופים ובבעיטות.

הראיות

4.       עדת תביעה יסמין בנאטב שימשה מאבטחת בבית הספר בזמן הארוע. יצוין, כי היא העידה בחוסר רצון ניכר, ציינה כי אינה מעוניינת להעיד, ועשתה כן רק בשל חובתה האזרחית. אם למצות את הדברים שהעידה לגביהם בסופו של דבר, לאחר מאמצים, אלה הם: באותו יום עמדה בשער בית הספר, במסגרת תפקידה. לדבריה, הארוע התרחש בסמוך אליה, בכניסה לבית הספר, במרחק של חמישה עד שישה מטרים ממנה. היא פתחה את השער, הנאשם נכנס לבית הספר. הארוע התרחש, לדבריה, מיד עם כניסתו של הנאשם לבית הספר. לאורך כל הארוע עמדה יסמין בסמוך לשער. הקטין המתין לנאשם, וברגע שהנאשם ראה את הקטין - רדף אחריו ונתן לו בעיטות, בצלעותיו של הקטין או ברגלו. לאחר רענון נזכרה יסמין שהבעיטות היו בגוף הקטין, במותן וברגל. הקטין רץ לכיוון בית הספר. הנאשם רדף אחריו לחצר האחורית ומשם אינה יודעת מה קרה. היא ציינה שהיו ילדים נוספים בסביבת הקטין. עוד ציינה כי ראתה רק בעיטות, ולא ראתה אגרופים או מכות אחרות. לאחר התקיפה ניגשו מורות אל הנאשם והרגיעו אותו. בהמשך עדותה, ציינה כי לא ראתה בעצמה את המורים מרגיעים את הנאשם, אלא שמעה על כך מפי שוטרים שהוזמנו עקב הארוע לבית הספר, וממורה בשם עפיפה, אשר טענה שהיא הרגיעה את הנאשם. יסמין ציינה שהקטין נראה מפוחד. היא ראתה אותו בסוף היום, כשהלך הביתה. בחקירתה החוזרת, לאחר שהופנתה בשנית להודעתה במשטרה, הבהירה כי הקטין היה מפוחד כאשר קיבל את הבעיטות מהנאשם.

5.       עד התביעה צמח גמליאל שימש, ומשמש עדיין, מפקח מוסדות חינוך ביפו. בעדותו בבית המשפט טען כי אינו זוכר את המקרה ואינו זוכר את הנאשם. לדבריו, אינו זוכר דבר מכל הארוע. כך ציין גם לאחר שהתובעת ניסתה לרענן את זכרונו והפנתה אותו להודעתו במשטרה. הוא אישר כי מסר את ההודעה וכי החתימה על גביה היא חתימתו. משכך, הודעתו במשטרה הוגשה מכוח סעיף 10א(א) ל פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 [ הפקודה] וסומנה ת/3. מתוך הודעת העד עולה כי ביום הארוע שימש כאחראי על המאבטחים בבית הספר. בשעות הבוקר ביקשה המנהלת לשלוח ילד הביתה ועל כן זימנה את אביו. צמח היה במקום ביחד עם המנהלת ועם המאבטחת יסמין. לדבריו, הנאשם הגיע, היועצת והמנהלת שוחחו עימו ואז ניגש לחצר האחורית, שם היה הילד ביחד עם חברים. ללא כל התרעה, השכיב הנאשם את הקטין על הרצפה, "פיצץ אותו מכות, נתן לו אגרופים, בעט בו". הילד בכה וניסה לברוח וצמח נעמד בין השניים בנסיון למנוע את המשך הריב. צמח הדגיש כי בשום שלב לא נעשה שמוש בכוח בינו לבין הנאשם, מעבר להתבטאויות לא נעימות של הנאשם כלפיו, וכדבריו - "הוא ניסה להדליק אותי ללא הצלחה". הנאשם הלך לדרכו והמאבטח פנה למנהלת וגם לקב"ט של העיריה, אשר עמד על כך שהמשטרה תעורב בענין. צמח ציין בהודעתו כי הוא מגיש את התלונה "כי המכות היו ממש מטורפות, זה לא היה נראה חד פעמי. לא ראיתי דבר כזה מעולם. אני רוצה שגורמי הרווחה יהיו מעורבים בענין". צמח ציין שהקטין נשאר בבית הספר לאחר המקרה אך אינו יודע מה קרה עימו.

גם בחקירתו הנגדית, לאחר שהוגשה הודעתו, התעקש צמח כי אינו זוכר דבר. כאשר ניסה הסנגור לשאול שאלות מפורטות, השיב: "תקצר ... תקצר, אני לא מכיר ולא זוכר. אל תכנס איתי לפרטים... חבל... אתה מספר לי סיפור יפה וקראתי אותו, אבל אני לא זוכר. אני לא מכיר את הבן אדם. ראיתי אותו בדיון הקודם, הבנתי שזה הבנאדם שבו מדובר אבל אני לא זוכר". כאשר נשאל אם יכול להיות שחלק מהדברים שנאמרו בעדותו הם למעשה פרי של ערבוב בין מה ששמע מהמנהלת לבין מה שראה בפועל, השיב "הכל יכול להיות".

6.       מנהלת בית הספר, מירב שטרית, הוזמנה אף היא לעדות. היא ציינה כי אינה זוכרת בדיוק מה היה. כנראה מדובר ביום שהיתה לקטין התפרצות ולא הצליחו להשתלט עליו לכן זימנו את הנאשם כדי לקחת את בנו. היא זכרה בבירור את הנאשם רודף אחרי הקטין, זכרה שהקטין נפל. היא ציינה כי ראתה את הארוע ממקום מרוחק. היא לא ידעה לומר מה גרם לקטין ליפול. לדבריה, הארוע התרחש בחצר האחורית של בית הספר. בית הספר בנוי סביב פטיו מרכזי, בין הפטיו לבין החצר האחורית מפריד מגרש כדורגל, דלת הפטיו היתה פתוחה והמנהלת עמדה בפטיו. היא הסבירה את העובדה שאינה זוכרת את הארוע בצורה ברורה בכך שחלפו שנתיים וחצי מאז הארוע ומאחר שהיא מנהלת בית ספר לילדים עם הפרעות התנהגות קשות, היא מתעסקת בארועים כאלה על בסיס יום יומי. לצערה, ציינה, מאז הארוע נושא כתב האישום עברו אצלה מאות ארועים דומים.

התובעת ביקשה לרענן את זכרונה של העדה בעזרת ההודעה שמסרה במשטרה. העדה עיינה בהודעה ואמרה: "אכן מדובר בעדות שנתתי. אם זה מה שאני אמרתי - אני לא חוזרת בי, אבל זה לא עוזר לי להיזכר. אני חתומה ולא כל יום אני אומרת עדות כזאת. אם זה מה שהיה - מסרתי עדות אמת, אני מוסרת עדויות כמעט על בסיס יומי. אמרתי שהזמנתי את האבא לבית הספר, האבא הגיע, ראיתי את האבא מרחוק רודף אחרי הבן שלו וראיתי אותו כשהוא נותן לו בעיטה. זה מה שרשום וכנראה זה מה שהיה". גם בהמשך דבריה שבה המנהלת וציינה כי אינה נזכרת בתוכנו של הארוע, מעבר לכך שזכרה את הנאשם רודף אחרי הקטין ואת הקטין נופל. המנהלת שבה וציינה כי היא זוכרת את הנאשם עומד ליד הקטין, היא לא זוכרת את הבעיטה. הודעתה של המנהלת במשטרה לא הוגשה.

המנהלת כתבה מכתב למחרת יום הארוע אשר הופנה למפקחת בית הספר. המכתב הוגש וסומן ת/1. המכתב הוא סיכום של ברור שערכה המנהלת עם המחנכת, בשילוב דברים שידועים למנהלת מידיעה אישית, כפי שהבהירה בעדותה וכפי שעולה מהמכתב עצמו. חלק מתאור ההתפרצות של הקטין, שהובילה לכך שהנאשם זומן לבית הספר התרחש - כך עולה מנוסח המכתב - בפני המנהלת עצמה. לגבי הארוע נושא כתב האישום לא ניתן להבין מהמכתב האם מדובר בתאור של ארועים שהמנהלת היתה עדה להם בעצמה, או שמא תאור המתבסס על דברים שאחרים סיפרו למנהלת.

7.       הנאשם העיד וציין כי בנו אלים מילולית, אך אינו אלים פיזית. הוא ציין כי מדובר בילד ש"מקבל קריזות, מתחיל להשתולל, צועק עושה תנועות בידיים". הוא ציין כי באותו יום הגיע לבית הספר, המאבטחת פתחה לו את השער והוא ניגש למחנכת. המחנכת סיפרה לו את שהתרחש והוא יצא לחצר לחפש את הקטין. הוא ראה את הקטין משחק כדורגל, וכאשר הקטין ראה את הנאשם החל לצעוק ולהניף את ידיו. הנאשם קרא לקטין שיבוא אך ככל שהתקרב לעבר הקטין - הקטין הלך אחורה. הקטין צעק וקילל ובמהלך הליכתו אחורנית - מעד. הנאשם "תפס את המומנט", שכן הקטין שמן וכבד, ולכן רץ לעברו בטרם יספיק לקום. הקטין צעק והניף ידיו כאילו "שני אנשים לוקחים צינורות ובועטים בו ודוקרים אותו". הקטין היה היסטרי. הנאשם ציין כי רץ אליו לא בכוונה לפגוע בו או להרביץ לו, אלא כדי לתפוס אותו ולהיכנס למנהלת. הוא תפס את הקטין בידו ואמר לו לקום, אלא שהקטין המשיך לבעוט ולהשתולל בהיסטריה. הנאשם לא יכול היה להתגבר עליו "ולפי הצעקות שהוא מוציא והתנועות שעושה התמונה מצטיירת שאני בועט בו ונותן לו מכות". תוך כדי כך, ניגש אליהם המאבטח, צמח, תפס את הנאשם ושאל אותו מה הוא עושה. הנאשם אמר לו "מי אתה?" וצמח השיב כי יזמין את המשטרה. לדברי הנאשם, לא ידע מיהו אותו צמח, שהיה זר לו, למרות שהנאשם הכיר את כל הדמויות בבית הספר. הנאשם קילל את צמח, וכדבריו: "סליחה על הביטוי אמרתי לו מי אתה יא בן זונה, אני לא מכיר, מהעצבים שלי אז כל התסכול שלי על אחמד הוצאתי על הצמח הזה. אמרתי לו שאם לא יעוף לי מהפנים אני לא יודע מה אני אעשה לו. אני ממש לא ראיתי בעיניים, שידרתי, הוא ראה אותי כזה נסער, אמרתי לו - לך תביא משטרה, מי אתה בכלל בא מתערב?". באותו שלב הגיעה המחנכת של אחמד, המורה עפיפה שהוזכרה לעיל, ואמרה לנאשם שיעזוב את הילד. היא חיבקה את הקטין ולקחה אותו לכיתה ואמרה לנאשם שלא ידאג. הנאשם "תפס את הרגליים וברח לעבודה".

בהודעתו במשטרה ( ת/2) ציין הנאשם כי כאשר הגיע לבית הספר הילד היה מפוחד כשראה אותו, שכן ידע שעשה טעות. איך שראה את הנאשם שבא אליו כדי לקחת אותו לחדר של המנהלת, הוא ברח והנאשם רדף אחריו. הקטין מעד בגלל שהוא שמן. הנאשם כעס עליו ולא תקף אותו, אך כולם "נכנסו להיסטריה כי חשבו שאני הולך לתקוף אותו כי הייתי כועס מאוד על איך שהוא מתנהג בבית ספר". הוא צעק על הקטין אך לא תקף אותו. הקטין ברח, הנאשם רדף אחריו, הקטין מעד והנאשם רק רצה לתפוס אותו. "לא נגעתי בו. אני מודע לחוק שאסור להרביץ בכלל ופשוט הייתי עצבני עליו". כאשר נשאל כיצד הוא מסביר את העובדה שהמנהלת ראתה אותו בועט בילד השיב: "לדעתי היא לא ראתה טוב כי היא היתה במרחק של 75 מטר כי לקח לי זמן לתפוס אותו כי הוא ברח עד סוף המגרש וגם אחרי שהוא נפל ואני באתי לתפוס אותו אחמד התנגד והשתולל עם הידיים כי הוא פחד שאני יתן לו מכות אבל לא נגעתי בו".

הנאשם תיאר את הקשיים בגידול הילד. במהלך עדותה של המנהלת התפרץ ואמר "הילד הזה כל פעם היו מצלצלים אלי והיינו משתפים פעולה ובסוף יוצא לי מזה תיק. אם אני לא הייתי מתערב הוא היה פוגע במישהו אצלכם... אני לא מפקיר את הילד הזה". בעדותו תיאר והדגים כיצד מתפרץ הקטין, כיצד הוא דופק על השולחן וצועק והוא תיאר את הקושי הרב הכרוך בגידול ילד שכזה.

הנאשם טען כי צמח, שהעיד במשטרה נגדו, הוא שקרן ומסר את שמסר משום שהנאשם השפיל אותו והעליב אותו ממש. המאבטחת בכלל לא ראתה את כל הסיפור והעידה כפי שהעידה משום שהבוס שלה (צמח) הכריח אותה לומר את הדברים.

דיון והכרעה

8.       כפי שציינתי ברקע להכרעת הדין, השאלה היחידה שבמחלוקת היא האם הקטין נפל ארצה כתוצאה ממעשה של הנאשם, והאם הנאשם נגע בו במטרה לסייע לו לקום, או שמא תקף אותו במכות ובעיטות.